"כולם רוצים עוד כסף, אני פשוט לא מתבייש בזה״

לרגע אחד במהלך הראיון, אמיר ברמלי משתתק. הוא לוקח דקה או שתיים לחשוב על השאלה שנזרקה לחלל האוויר ואז עונה: "האמת היא שאין לי מושג מתי התרחשה הקפיצה הגדולה בהיקפי הפעילות שלנו, אני לא יכול להצביע בדיוק על הרגע שבו התחלנו להרוויח בגדול. גם אמא שלי שאלה אותי לא מזמן מתי זה היה, ולא היתה לי תשובה". אחרי מחשבה נוספת הוא אומר: "האמת היא שאנחנו מרוויחים כבר הרבה מאוד זמן, אבל אף אחד לא שמע על זה עד עכשיו".

ברמלי, בן 38 בלבד, הוא איש עסקים צעיר עם אמביציה גדולה ועם הרבה מאוד כסף. עד לא מזמן היה מוכר רק לקומץ אנשים בשוק ההון ולכמה עשרות בעלי עסקים קטנים ובינוניים שעבדו עמו. אבל לפני כשנתיים חלה הקפיצה הגדולה. שילוב של הימור נכון על מגמות ורעיונות, השקעה בחברות הנכונות ויציאה בזמן, הפכו אותו מאיש אמיד למיליונר ששווי החברות שבבעלותו מסתכם, לדבריו, בכמיליארד שקל, ושכרגע יש בידיו הון נזיל של 200 מיליון שקל שמחפש השקעות. "כל כך הרבה פעמים אמרו לי שאני חולם, שאני הזוי, שהרעיונות שלי לא הגיוניים, אבל הנה זה עבד", הוא אומר.

את ההצלחה הזאת הוא מתרגם לחיים הטובים. הוא בנה בית בעמיקם, המושב שבו מתגורר אלוף במיל' יואב גלנט, הוא נוסע בב.מ.וו סדרה 5 בשווי של כ–400 אלף שקל, ואת משרדיו, המקושטים בדגמים קטנים של מכוניות מרוץ, מיקם בקומה 42 במגדל אלקטרה בתל אביב, אחד ממגדלי המשרדים המפוארים בעיר. לראיון עמו מתלווים, כמתחייב מהמעמד, עוזרת אישית ויחצ"ן.

את העסק הראשון שלו הקים ברמלי כבר בגיל 16. "לאורך רוב הילדות שלי הייתי בסביבה כלכלית של מצוקה", הוא נזכר. "גדלתי בבית חם, אוהב ומדהים בעכו, אבל שני ההורים שלי הרוויחו ביחד 7,000 שקל בחודש, מה שהיה מעט גם בשנות ה–80. אמא היתה גננת ואבא היה טכנאי מחשבים שפרש מרפאל, ניסה להקים עסק עצמאי, קרס ונכנס לחובות. חיינו על הקשקש, עם הלוואות ואוברדראפט. מהר מאוד הבנתי שככה אני לא רוצה לחיות. המצוקה היתה חלק גדול מהדרייב שלי לעסקים.

"בגיל צעיר היה לי ברור שאם אני רוצה שיהיה לי איך לשלם על חוג שאני רוצה ללכת אליו, אני צריך לצאת להביא כסף, אבל כבר אז לא היה נראה לי משום מה הגיוני ללכת לעבוד – אז בגיל 16 הקמתי עסק. ידעתי להדריך, הייתי בחוגי סיירות לאורך הילדות שלי, ואחד התחביבים שלי היה זוחלים. אז החלטתי להקים עסק להרצאות על זוחלים בבתי ספר. לקחתי נחש ומקרן שקופיות והתחלתי לעבור בין בתי ספר ולהציע הרצאות".

אמרי ברמליצילום: רמי שלוש

מאיפה היה לך נחש? תפסת אותו לבד?

"כן. כיום זה אולי קצת יותר מורכב לתפוס ככה נחש, אבל אז זה היה בסיסי. הסתובבתי במשך שעות באוטובוסים בין בתי ספר, אבל במשך חודשיים לא הצלחתי למכור הרצאה אחת, ואז היתה לי הארה – פשוט שיניתי את שם ההרצאה. במקום הרצאה על זוחלים, הצעתי הרצאה של 'בטיחות לקראת הקיץ מפני נחשים' – ולא היה בית ספר שלא לקח את זה. תוך חצי שנה העסקתי 4–5 מדריכים כמעט במשרה מלאה, שאחד מהם היה נוהג עבורי כי לא היה לי רישיון. לא נהפכתי לאימפריה, אבל הצלחתי להרוויח יותר כסף משני ההורים שלי ביחד".

רווח של 70 מיליון שקל 
תוך פחות משנה

יש משהו מעורר השראה בברמלי, השראה שאינה נובעת רק מהעובדה שמדובר באדם שעיסוקו היום־יומי הוא באיתור עסקים קטנים ובינוניים, ומתן תמיכה פיננסית ואסטרטגית בפיתוחם, אלא גם כנראה מגילו, ומכך שהוא עדיין נאיבי מבחינות רבות יחסית לעולם העסקים שבו הוא פועל – ומאמין באמת ובתמים בכך שאמונה בעצמך ומבנה אישיות נכון יכולים להזיז הרים.

בהתאם לנאיביות הזו קשה למצוא מכנה משותף לעסקים שבהם הוא משקיע באמצעות קבוצת ההשקעות רוביקון שבבעלותו – מסעדות, חברות היי־טק, תיירות ופיננסים ("יש לנו 180 עובדים, ויחד עם עובדי החברות שבהן אנחנו מחזיקים, יש לנו 400 עובדים"). כל עסק מבחינת ברמלי הוא אופציה להשקעה. "אנחנו בודקים כל שנה 3,200 חברות ויזמויות, ומשקיעים רק ב–30 מהן בשנה", הוא אומר.

22 שנה אחרי שהחל את הקריירה העסקית שלו במכירת הרצאות על זוחלים לבתי ספר, מסכם ברמלי שנת שיא ברמה העסקית. זו היתה השנה שבה שמו נהפך למוכר בשוק ההון, והקבוצה שבראשה הוא עומד מועמדת להשתתף בלא מעט עסקות משמעותיות במשק.

בתחילת השבוע מימש ברמלי אופציה שהיתה לו להגדלת אחזקותיו בחברת מיחזור האשפה WTP, מהלך שיוביל אותו לאחזקה של 42.5% מהחברה, שאותה הכניס באחרונה לתוך שלד בורסאי הנסחר כיום בתל אביב בשווי של 200 מיליון שקל. המשמעות של מימוש האופציה עבור ברמלי היא רווח של 70 מיליון שקל – על הנייר – מהשקעתו ב–WTP תוך פחות משנה.

במקביל רכש באחרונה ברמלי שלד בורסאי נוסף שלתוכו הוא מתעתד לצקת פעילות, ובפברואר רכשה קרן אמריקאית 64% ממניות מיזם אינטרנט שהיה בשליטתו – וובי (WOBI), המאפשר לצרכן הקצה להשוות עלויות ביטוחים – תמורת 40 מיליון שקל. מדובר במיזם שברמלי השקיע ברכישת השליטה בו רק 8 מיליון שקל שנה קודם לכן. נכון להיום, לדבריו, ההצעות עבור וובי – שבה הוא מחזיק עדיין 25% – מגלמות לחברה שווי של 150 מיליון שקל.

אלה הן רק העסקות הגדולות. רוב עסקיה של רוביקון מורכבים מהשקעות קטנות של מיליוני שקלים בודדים. עם זאת, ברמלי מעריך כיום את שווי הנכסים של הקבוצה במיליארד שקל, ולדבריו הקבוצה נהנית כיום מנזילות של סכומים בהיקף של 200 מיליון שקל, שעמם היא מחפשת השקעות חדשות. זהו סכום לא קטן בהתחשב בכך שעד היום, לפי ברמלי, הושקעו על ידי החברה רק 170 מיליון שקל, והיא אינה סוחבת על גבה מינוף בצורת הלוואות מהציבור או מהבנקים.

ההעדפה להשקעה במנות קטנות היא מוטו אצל ברמלי: "נכון שהשנתיים האחרונות היו פנומנליות, אבל יש לנו כבר שבע שנים טובות. פשוט לא הכל בכותרות. בשנה האחרונה הממדים נהפכו לגדולים יותר. אם אני צריך לנתח אותנו, אז ראשית אנחנו לא מממשים את האחזקות שלנו בשיא. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו. זו גישה פחות הרפתקנית. בפונקציית הסיכון שאנחנו רואים, החלק הכי משמעותי זה הזמן. כולנו יודעים בדרך כלל מה יהיה מחר. בעוד שבוע אנחנו פחות יודעים ובעוד חודש עוד פחות. ככל שאני מקצר את זמן היציאה מהשקעה, אני מקטין את הסיכון. דבר שני – כשאני לא מוכר בשיא, אני משאיר למי שקונה ממני מקום להרוויח".

קופיקס בלילנבלוםצילום: דניאל בר און

מה עם התסריט שבו מי שקונה ממך מפסיד?

\"חברה מפסידה אנחנו לא מוכרים. היתה לנו לא מזמן את צ'וקולוטה (רשת חנויות שוקולד), שנכנסה להפסדים, והיו לנו משקיעים שהיה יכול להיות להם מעניין לקנות אותה. לא מכרנו. זה עניין של אינטגריטי. דבר שלישי, אנחנו לא מתפתים לעסקות ענק. אף שיש לנו מאות מיליוני שקלים נזילים להשקעה, אני לא הולך לעסקה של 200–300 מיליון שקל. הגישה שלנו היא שגם כשמדובר בעסקה של 5–10 מיליון שקל, כפול 20 עסקות כאלה – זה יוצא הרבה כסף".

לאילו עסקות לא הלכת?

"אייס היו אצלי ורצו שנקנה אותם, סטימצקי וקרן מרקסטון היו פה, כלל פיננסים".

לא הלכת עליהן בגלל הגודל שלהן?

"גם. אנחנו לא מתפתים לעסקות כאלה, כי באופן גורף התשואות גבוהות יותר בעסקים קטנים. לקחת עסק משווי של 20 מיליון שקל לשווי של 40 מיליון זה קל יותר מאשר להעביר עסק משווי של 100 מיליון לשווי של 120 מיליון, ובמקרה הראשון עשינו 100% על הכסף ובמקרה השני רק 20%. אז עדיף לי לעשות 100% 20 פעם. הרי אפילו אם 40% מהעסקות הקטנות שלי ייכשלו, אני עדיין בתשואה של 60% על הכסף שהשקעתי לעומת התשואה של 20% שהעסקה הגדולה היתה נותנת לי. יש הרבה קולגות בעולם העסקי שמוכשרים ככל שיהיו – חטאו בחטא היוהרה, הלכו לעסקות בנפח גדול יותר ויותר ונפלו".

המנטרה הזו, לא ללכת לעסקות גדולות יותר, מזכירה את זו של ישי דוידי, מנהל קרן פימי.

"פימי משקיעה לטווח ארוך יותר מאתנו וכן נכנסו לעסקים גדולים יותר".

אתם עוסקים במגוון רחב של תחומים וחברות, זה לא קצת מבלבל?

"מה שקורה כאן הוא כאוטי – זה אני וזו רוביקון. זו כאוטיות מסודרת מאוד. כבר התרגלתי לזה שלא מבינים אותי. פעם הייתי מנסה להסביר איך אני עובד. כיום כבר לא. אני מקבל את זה. יש משהו בפיזור הזה שהוא טוב לי. אם תחפשו מכנה משותף ברמת העסקים שבהם אנחנו משקיעים – זה 'תחומים שמרוויחים בהם כסף'".

חוף חוקוק בכנרתצילום: משה גלעד

מהמיליון הראשון – לאי בבליז

לברמלי יש כנראה סיבה להאמין בכך שהדרך לכסף גדול עוברת בעסקים קטנים, שכן הוא יכול לספר בפירוט איך הדרך למקום שבו הוא ניצב כיום עברה דרך סדרה ארוכה של מיזמים קטנים. בהגיעו לגיל 18 הוא פרש מעסקי הזוחלים והתגייס, לא לפני שעשה שנת שירות כמדריך בבית ספר שדה. כשאנו תוהים מה הקשר בין שנת שירות המזוהה עם אידאליזם לאיש עסקים צעיר, הוא אומר: "ביום שהתגייסתי, אם היית עושה סבב הימורים בין החברים שלי מה ייצא ממני, כנראה היית מקבל תשובות איפשהו בטווח בין רועה צאן למדריך טיולים. האוריינטציה העסקית התפתחה עם השנים, אבל באתי מסביבה של הרבה טבע. עד היום אני מאוד אוהב לטייל. זה לא סותר".

בצבא שירת ביחידה המשתייכת לחיל המודיעין, ואת העסק הבא שלו יזם עם השחרור. "כשהשתחררנו כל חיילי היחידה קיבלו כמתנה קורס מדריכי צלילה. אז כולם עשו את הקורס והלכו לעבוד במועדוני צלילה. אני הקמתי עסק להדרכות צלילה".

מאיפה היה לך כסף לפתוח חברה?

"רוב העסק היה במיקור חוץ. שכרתי שירותים מהמועדונים הקיימים ועשיתי אתם הסכמי שירות, שבהם אני משלם להם פר קורס, פר בן אדם. במקביל, לקחתי הלוואות כי בכל זאת הייתי צריך 40 אלף שקל כדי להתחיל. רק שאף אחד לא היה מוכן לתת לי את הכסף, אז הייתי צריך לחלק את ההלוואה בין שלושה בנקים ולשקר להם. לאחד אמרתי שאני צריך את הכסף כדי לקנות אוטו ולשני אמרתי משהו אחר. כשדובר על סכום של 10,000 שקל מכל בנק – הם נתנו לי. בשלב הבא עשיתי משהו שבמבט ראשון היה נראה הזוי, אבל ככה אני עובד גם כיום. יצאתי לשוק עם הרעיון שהלקוחות מקבלים את הקורס בחינם, אבל כשהם מסיימים אותו, הם צריכים לשלם כדי לקבל את רישיון הצלילה. ההנחה שלי היתה שמי שעובר את הקורס ירצה בסופו של דבר את הרישיון. לכן הייתי צריך את הכסף כדי להתחיל.

"הפסיכולוגיה השיווקית היתה שאמרתי ללקוחות: 'אני מממן לכם את הקורס ואתם תחליטו בסוף אם לשלם על הרישיון'. 95% מהלקוחות שילמו בסוף, והייתי יקר ב–30%–40% מהשוק. בניתי על זה שמי שעובר חוויה של צלילה ירצה ביום האחרון גם את המבחן כדי שיידע שהוא יכול עכשיו ללכת לצלול, והעסק עבד. החברה צברה נפח, עבדנו הרבה עם חברות טכנולוגיה – זו היתה התקופה של בועת ההיי־טק ב–2000, ואז באו שני מועדוני צלילה שהציעו לי לקנות ממני את העסק".

מה הם בעצם קנו? בפועל לא היו לעסק שלך נכסים פיסיים.

"זה היה מותג. היתה לי רשימת לקוחות גדולה, היו לי הזמנות עתידיות והיתה לי השיטה שפיתחתי. תמיד יותר קל לקנות מאשר להתחיל את אותו הדבר. אז נתנו הצעה של מיליון שקל. בדיעבד הבנתי שהם נתנו לי הצעה כדי להתחיל בהתמקחות, אבל אז זה היה נראה לי דמיוני, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאפשר גם למכור עסק, שזה לא רק כדי להקים אותו ולמשוך משכורת. זה היה המיליון הראשון שלי".

צילום: מסלולים

עם הכסף הזה הקמת את העסק הבא?

"לא. בשלב הזה פגשתי את בת זוגי לעתיד ויצאנו לטייל בעולם. הגענו לבליז שבקריביים, התאהבנו במדינה והחלטנו שאנחנו רוצים להישאר. שלחנו קורות חיים לכל מי שהכרנו ובסוף הגענו לאי פרטי בבליז, וחיפשו מנהלים לכפר הנופש שהיה בו. זה כפר נופש לצלילה ולדיג שמגיעים אליו אנשים עשירים שמוכנים לשלם 50–60 אלף דולר בשבוע כדי להיות מנותקים ולגור בבקתות בלי טלוויזיה. התארחו בו סלבריטאים כמו ג'וליה רוברטס, טומי לי ג'ונס ומג ראיין".

ככה מעסיקים מישהו, בלי ניסיון בניהול של עסק תיירותי?

"זה מה שמאפיין אותי, האמונה שאפשר. בשבועיים שלפני הראיון תפסתי תיירים כדי שילמדו אותי לעבוד עם אקסל, מה שהיה אחת מהדרישות. הורדתי מהרשת ספר על ניהול מלונות, קראתי אותו ולמדתי כל מה שצריך לדעת כדי לעבור את הראיון. הגישה היתה שיש לי את מה שאני צריך, ואני אלמד. הגישה הזו של להילחם היא הרי סביבת החיים של יזם. גם בתקופה שהיינו שם יזמנו. שידרגנו מערכות באי – במקום להשקות את כל האי עם צינור, סידרנו שם מערכת השקיה. דאגנו לחימום מים עם דודי שמש במקום באמצעות חשמל וגז. שם למדתי את כל מה שצריך כדי לנהל עסק".

מה עם לימודים פורמליים?

"בתקופה שבה חיינו על האי עשיתי תואר במינהל עסקים וכלכלה דרך אוניברסיטת הארטפורד שבקונטיקט. זו אוניברסיטה שמאפשרת לימודים שרובם בשלט רחוק. אבל בעיקר הבנתי שאם הייתי לומד באקדמיה לפני שהתחלתי עם מהלכי היזמות שלי, כנראה שלא הייתי נהפך ליזם. יש בלימודים האלה תבניות שמעקרות את היזמות. כשאשתי נכנסה להריון, חזרנו לארץ למשק שחיכה לנו במושב רמות נפתלי – והקמתי חברת ייעוץ".

משק ברמות נפתלי? מאיפה היה לכם כסף לרכוש אותו?

"רכשנו אותו לפני שנסענו. 5% מסכום הרכישה הגיעו מכסף שגייסנו מחברים ומשפחה, והשאר הלוואות. השכרנו את המקום, העמדנו בו עוד שני קראוונים, והשכרנו גם אותם. עם דמי השכירות שילמנו את המשכנתא. אפילו את המכונית שהיתה לנו לפני שנסענו לטייל לא מכרנו, אלא השכרנו למישהו תמורת 1,000 שקל בחודש. כשחזרנו לישראל פתחנו בצפון מרכז ייעוץ לעסקים קטנים ובינוניים. לא היה אז גוף שנתן את זה במקום אחד, עם שירותי גרפיקה, מדיה ואינטרנט".

מי פנה אליכם בכלל?

"בעלי צימרים, משכירי טרקטורונים, עסקים של קיבוצים".

מה פתאום הם באו אליכם?

"כבר היה לי קצת רקורד שיכולתי לומר שניהלתי עסקים, שיווקנו את עצמנו טוב והצטברו לנו לקוחות. אבל לקח לי לא יותר מחודשיים להבין שממכירת שעות ייעוץ אני לא אעשה כסף את הכסף הגדול"

תמיד היית מוכוון לכסף הגדול?

"כן. לא בגלל הכסף עצמו, אלא כי אני מאמין שמה שמאפשר את החופש הרוחני שלנו זה העולם הכלכלי שבו אנו חיים. היום־יום של כולנו הוא כלכלי בסופו של דבר. במקביל, הטבע של האדם הוא שהוא תמיד רוצה עוד. כולם רוצים עוד, אני פשוט לא מתבייש בזה. זה בסדר ולגיטימי לרצות עוד. בימינו הרבה פעמים יש בושה להצהיר שאתה רוצה עוד. זה מתחבר עם תאוות בצע. אני תמיד אומר שאם לא היינו רוצים עוד – היינו עדיין גרים במערות. כך, באיזה שהוא שלב, בסביבות 2006, התחלתי לומר למי שבא אלי לייעוץ 'אל תשלמו לי כסף, תנו לי אחוזים בעסק – אני אהיה המשקיע שלכם'. כי הרי ממילא הרבה פעמים העצות של יועץ כמוני לעסק כרוכות בהשקעת כסף באיזה שהוא כיוון. יש גם משהו בתפקיד היועץ, שהוא אף פעם לא קושר את עצמו לכישלון או להצלחה – ואת זה שיניתי".

"יזמים נכשלים כשהם מתאהבים בעסק"

אז בחרת רק את העסקים הטובים? למי שלא השקעת בו לא ייעצת או שפשוט אמרת לו לסגור?

"גם כיום אני ממליץ ליותר מ–60% מהעסקים שמגיעים אלי לסגור. יותר מדי יזמים מגיעים כשהם מאוהבים ברעיון".

בתור יזם אתה דווקא חייב לאהוב ולהאמין במוצר שלך.

"זה אולי נכון ליזם חד־פעמי, אבל לא למישהו שמשקיע כמונו כקרן בהרבה חברות. כשמגיעים אלי יזמים אני אומר להם, 'אל תדברו אתי על המוצר. תסבירו לי על העסק'. כשיושב אתי יזם ומתחילים עם המוצר, אני אומר לו 'תעצור, תגיד לי מה העסק. תגיד לי: אמיר, יש לי עסק שיודע לייצר בתרחיש סולידי 60% בשנה, ובתרחיש אופטימי כך וכך, הסיכון שלו הוא 20%. אני צריך השקעה של 500 אלף דולר והטווח למעבר לרווח הוא שנה'. הגישה צריכה להיות אנליטית. זה אולי נשמע ישיר וחומרני, אבל יזמים נכשלים כשהם מתאהבים בעסק".

ברשימת ההשקעות יש לכם כמה מסעדות. רק השבוע פורסם ב–TheMarker שכל הענף נמצא במשבר עמוק.

"נכון. אנחנו מקימים פורטפוליו של מסעדות. זה עסק מתעתע. משום מה לכל ישראלי יש חלום לפתוח בית קפה או מסעדה. הוא רואה את השכן המסעדן שלו יוצא עם הלנדקרוזר מהחנייה, וחושב למה לא אני. הוא לא מבין שזה בליסינג, ושלא כל מי שיודע לבשל בבית יכול לפתוח עסק. מסעדה זה אחד העסקים המורכבים שיש. הוא מערב שירות, ייצור, אחסון, שיווק, אבל זה כן עסק מצוין אם אתה לא לוקח אשראי. אנחנו קונים רק מסעדות עובדות, רק במכפיל רווח של 2.5–3 שיכול לשקף לנו תשואה של 20%–30%. מסעדה זה פשוט עסק שלא אמור לקחת אשראי".

אבל כדי להקים את המסעדה צריך לקחת אשראי.

"נכון. אבל אתה אמור להחזיר אותו אחרי חצי שנה־שנה שבה המסעדה עובדת. מ–72 מסעדות שבדקנו, קנינו שלוש".

אתה מעורב בהן?

"לא הייתי במסעדות. יש לנו צוותים שבודקים את העסקים".

דווקא בקופיקס לא השקעתם, אף שהיית שותף של הבעלים, אבי כץ וגיל אונגר, בקרן ההשקעות הגשמה.

"זו היתה החלטה אסטרטגית שלא להשקיע גם בקמעונות וגם בנדל"ן. האופק של ההשקעות בתחומים אלו הוא מוגבל ופחות נשלט. קופיקס הוא עסק חשוב אך מדובר בעסק שצורך המון תשומות תפעוליות ואני ממזער את ההשקעות בעסקים תפעוליים".

כל עסק דורש תשומות כאלה.

"לא באותה רמה. בעסק כמו וובי אתה משקיע כסף, ואחר כך יש פלטפורמה אינטרנטית שעובדת".

איך הגעתם באמת לקונה של וובי, חברה בשווי 3.4 מיליארד דולר שרשומה בברמודה?

"סימנו כבר מרגע שרכשנו אותם מי המשקיעים האפשריים. ווייט מאונטיינס, שרכשה את וובי בסוף, היא קרן עם השקעות של 60 מיליארד דולר. היא התעניינה גם בהשקעה בפניקס ובכלל ביטוח. יש לנו 'צוות מימוש' בחברה. בדקנו למי יש קשרים אתם, ומרגע שיצרנו אתם את הקשר, אני הובלתי את העסקה. וובי היא חברה פנומנלית. זו חברה עם ערך חברתי, ולמדנו שכשיש ערך חברתי – משאבי השיווק מצטמצמים. זה נהפך לערך שלנו ולסוג של מודל עסקי. אם ללקוח יש ערך מיידי, אפשר להפוך את העסק למצליח".

​מה עם המכרז בגיאורגיה שחברת המיחזור WTP מתמודדת בו?

"אנחנו מחכים לתוצאות. חזרתי עכשיו מביקור של כמה ימים שם. זה מכרז בשווי 400 מיליון יורו. הגיאורגים רוצים לרשת את המדינה במרכזי מיחזור. WTP היא חברה שהשקענו בה 5 מיליון שקל".

הממציא של הטכנולוגיה שמאחוריה לא אוכל היום את הלב?

"יש משקל למעורבות שלנו. אנחנו כסף חכם".

מה העסקה הכי משמעותית של רוביקון, קפיצת הדרך?

"לא היה דבר גדול שעשה את השינוי. קח לדוגמה את רשת חנויות הפרחים צבעוני. נכנסנו לתחום בקטן. קנינו חנות אחת בקניון עזריאלי ב–35 אלף שקל. למדנו את העסק, ובחצי השנה הבאה קנינו שש חנויות, כל אחת ב–50 אלף שקל. בסופו של דבר מכרנו את הרשת שהקמנו ב–3.5 מיליון שקל, אחרי שעשינו רווח של 2.5 מיליון שקל.

"יש את מימי חוקוק – פרויקט שאנחנו גאים בו מאוד. אני אוהב קמפינג, ואחר הדברים שחורה לי הוא מצבה של הכנרת, העובדה שהיא נהפכה עבור הישראלים למשהו מאוס, המוני ומלוכלך, בזמן שמדובר פה על אגם בטבע. לפני כמה שנים יצא למכרז חוף של הכנרת והלכנו לראות אותו. זה היה משהו שנראה הזוי ברמה העסקית – הרי מה זה לנהל חוף בכנרת? זה בעצם לנהל חניון. אבל החלטנו שהמקום ייהפך לחוף אקולוגי שמחזיר את חוויית האגם, שמאפשר קמפינג איכותי ויכול להיות בסיס ליציאה לטיולים. הפכנו אותו ל'חוף דגל כחול' (תו איכות סביבה המוענק לחופים ומרינות) בלי מנגלים".

ומאיפה הרווח? מהתשלום בכניסה?

"אין תשלום כניסה. אסור לגבות. אתה משלם על חנייה 4.9 שקלים בשעה ומקסימום 20 ומשהו שקל. אבל יש מזנון ותהיה מסעדה. אנחנו משכירים אוהלים, מזרונים, סדינים ועוד כל מיני שירותים. אני מאמין שאם יש שירות טוב ונוח – אנשים יצרכו אותו, כי בסך הכל אנשים בחופש. והנה, כבר שבועיים שאנחנו רק קונים עוד ועוד ציוד ואנחנו בפול בוקינג לא רק בסוכות. גם לפסח אנחנו כבר עם תפוסה של 40%, ונכניס עוד פעילויות ותכנים, נעשה אפשרות לטיולי אופניים. זו שנה שנייה ואנחנו מתאזנים. זה פרויקט אקולוגי שהלבשנו עליו מודל כלכלי".

"אני משקיע באדם יותר 
מאשר בחברה"

לבד מההשקעות בעסקים שונים שהוא מבצע מכספו ומכספי גורמים פרטיים נוספים דרך קבוצת רוביקון, ברמלי גם מגייס כסף מהציבור לצורך השקעותיו בעסקים קטנים ובינוניים – דרך קרן קלע. קרן קלע פונה לציבור הרחב ומציעה לו להשקיע סכומים שנעים בין 120 אלף שקל ל-1.2 מיליון שקל בהלוואות לעסקים וחברות – לצורך השלמת ההון העצמי לחברות אלו – שמאפשר להן בהמשך לקחת הלוואות נוספות מהבנקים. הבעיה עם הקרנות מהסוג הזה היא שלמרות שהן מגייסות כספים מהציבור הרחב – הן פועלות ללא כל פיקוח של הרגולטור.

"זה באמת בעייתי", אומר ברמלי, "מצד אחד הרשות לא מתעסקת עם קרנות מתחת ל-35 משקיעים, אבל המעבר לחברה בורסאית (מעל 35 משקיעים) כרוכה בבירוקרטיה ובהוצאות גדולות. צריך למצוא דרך ביניים שתפקח על קרנות קטנות ובינוניות, בלי שתאלץ אותנו ללכת לבורסה".

קרן קלע עוררה את תשומת הלב של רשות ניירות ערך, שלפני כחצי שנה בדקה את פעילותה יחד עם פעילותן של מספר קרנות נוספות המציעות למשקיעים תשואות גבוהות יחסית לאלטרנטיבות הקיימות בשוק. כשאנו שואלים את ברמלי אם בהלוואות שמעניקה הקרן לא מדובר למעשה ב'פעילות בשוק האפור' הוא מסביר "ממש לא. הקרן נכנסת לחלל שהמערכת הבנקאית לא נותנת לו מענה. אין פה שום דבר אפור. אני לא מבטיח תשואה למשקיעים שלי. יש היום בעיה במשק. עסק שרוצה הלוואה לדוגמא מהקרן לסיוע לעסקים קטנים ובינוניים צריך להעמיד בטחונות שהוא לא יכול לעמוד בהן. כך גם כשמדובר בהלוואות מהבנקים".

אמרת שאתה מתרחק מנדל"ן, אבל היית מושקע בקרן הגשמה, שמאגדת קבוצות משקיעים להשקעה בנכסים.

"אם להיות מדויק, השקעתי בקרן עצמה, מלמעלה, לא בנכסים שלה. יש עסקת נדל"ן פנומנלית שהציעו לי עכשיו ב–400 מיליון שקל ברחוב הירקון בתל אביב, בפריים לוקיישן, ולא לקחתי. אני לא מתעסק בנדל"ן".

לא כואב לך על שמכרת את האחזקה בהגשמה? היא שווה כיום הרבה יותר.

"הגשמה, אחרי שהקימה את הפעילות בלונדון, שווה 400 מיליון שקל, וזה בזמן שמכרתי אותה לפי שווי של 200 מיליון ועדיין עשיתי בה פי שניים על הכסף. זה לא ישנה גם אם היום היא תהיה שווה פי 100".

אז מה היעד הבא?

"כרגע אני ניצב מול אתגר אישי. אין לי לנגד עיני את הדבר הבא. אני לא רוצה לשנות הרבה".

איך אתה בוחר במה להשקיע?

"אני משקיע באדם יותר מאשר בחברה. אם מגיע מישהו שאני מאמין בו, אני מוכן להשקיע בשכר שלו רבע מיליון שקל, חצי מיליון שקל. הצד השני הוא שאני מעדיף לתגמל על תוצאות. חשוב לי שאלה אנשים שזוכרים שהמהות של העסק היא כלכלית. אתה לא מייסד עסק כדי ליהנות. אם אתה רוצה ליהנות, תהיה שכיר או שתשקיע במשהו בשביל ההנאה. בדרך כלל אם יש לנו אלטרנטיבה להרוויח אותו דבר כשכירים, נישאר שכירים".

אבל להיות עצמאי נותן לך חופש.

"אני חושב ההפך. עסק נותן לך פחות חופש. אתה הרבה יותר מחויב, נדרש להרבה יותר כישרון ויכולות ויש לך יותר אחריות סביבתית. אתה נהפך ממישהו מאוד מוכשר בלעשות משהו אחד למנהל שאף אחד לא מבטיח לו שבסוף החודש יקבל את השכר שלו. החופש הוא הרבה פעמים אשליה.

"כשהצלחת עם העסק, זה מאפשר חופש, ואז האתגר הגדול הוא הבחירות האמיתיות. אז אתה צריך להכריע איפה אתה רוצה לגור. באילת, בכפר שמריהו, במושב עמיקם או במגדל בתל אביב, כי אתה יכול לגור בכל מקום בארץ. אז אתה מחליט איפה אתה מחנך את הילדים, באיזה אוטו אתה נוסע. אתה יכול לקנות פיאט ואתה יכול לקנות פרארי. אתה יכול הכל. אין אילוצים כלכליים".

חיים קשים.

"אני יודע איך זה נשמע. על זה נאמר צרות של עשירים. תקראו לזה ככה – אבל זה כן אתגר יום־יומי. אני יכול עכשיו להפסיק את העשייה שלי, להיכנס לשלושה חודשים של מימושים, ובסופם לשבת עם 700 מיליון שקל נטו בבנק ולהגיד תודה רבה – ופתאום ההתמודדויות שלי הן לא בתוך טווח האילוצים הכלכליים, אלא בתוך מרחב הרצונות שלי וזה עולם אחר".

יש מחקרים שמעידים שהאושר גדל רק עד לרמה מסוימת של עושר, שמעבר לה האושר בירידה.
"אני יכול לקבל את זה. מצד שני, רבי עקיבא, הדלאי לאמה וגדולי רוח אחרים היו מולטי־מיליארדרים מלידה. אלה היו אנשים שעשו בשבילם הכל. היו סביבם צוותים של עוזרים, אז היה להם הרבה פנאי לרוח".

האם היית מגדיר את עצמך כאדם מאושר?

"מאוד. זה גם משתקף כשאנשים שואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים. אני עונה תמיד שאני לא רוצה לשנות הרבה – יש לי מינון טוב של משפחה וחיים פרטיים, ואני נהנה ממה שאני עושה. אני קם בבוקר ובא לי לצאת לעבודה ולהגיע למשרד. קשה לי לדמיין שהייתי עושה את הדברים אחרת. האפשרות שיש לי היום לעשות את הבחירות האמיתיות שלי, והאיפוק שיש לי לא להיענות לפיתויים הכלכליים והחומרניים, אלא להשתמש ביכולת הזו כדי לייצר לעצמי סביבת חיים מתאימה – מעניקים אושר. אנשים לא מבינים, למשל, מה פתאום אני עושה קמפינג. זה נראה להם תלוש. קמפינג הרי עושים כשאתה רוצה לחסוך כמה שקלים, אבל אני אוהב את זה יותר משאני אוהב כל מלון בעולם".